הסכמים מדיניים עיקריים במזרח התיכון

הסכמים

1978הסכם קמפ דייויד  

שני הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון אשר נחתמו ע”י נשיא ארה”ב ג`ימי קרטר, נשיא מצרים אנוואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בעקבות מפגש מרתוני שקיימו בקמפ-דייוויד בארה”ב. ההסכמים קובעים שהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 הן הבסיס החוקי לשלום. ההסכם הראשון עסק בהחלת תכנית אוטונומיה בגדה המערבית (יו”ש) ורצועת עזה לקראת הסדר קבע והשני עסק בפרמטרים להסכם שלום בין ישראל למצרים

 

 1979הסכם השלום בין ישראל למצרים 

הסכם השלום בין ישראל לבין הרפובליקה הערבית של מצרים, נחתם ב- 26 במרץ 1979, על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. חתימת ההסכם היא למעשה סופו של התהליך שהחל עם חתימת הסכם הפרדת הכוחות בשנת 1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

 

1993- הצהרת העקרונות (הסכם אוסלו א')

ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלשתינים בעזה ויריחו. מרכיבים עיקריים בהסכם הם נסיגה ישראלית מישובים פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, והקמת הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך נחתם על סמך הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך. בהסכם אוסלו לא היתה כל התייחסות לסוגיות הסכם הקבע העתידי כמו מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע.

 

1994 – הסכם קהיר (הסכם עזה ויריחו תחילה)

הסכם שנחתם  ב- 4 מאי 1994 , מגדיר את השטחים ברצועת עזה ובעיר יריחו, אשר יפונו על-ידי כוחות צה"ל ומפרט את תהליך העברת הסמכויות לרשות הפלשתינית, היחסים הפורמליים וצעדים בוני אמון בין הצדדים.

 

1994הסכם השלום בין ישראל וירדן 

הסכם שלום בין ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית, שהתבסס על החלטות מועצת הביטחון 224 ו-338, ועל הצהרת וושינגטון, שנחתמה ע”י רה”מ יצחק רבין והמלך חוסיין ב-25 ביולי 1994. ההסכם קבע שהגבול בין שתי המדינות יהיה הגבול המנדטורי שבין א”י המערבית לעבר-הירדן, עם כמה שינויים קלים. ההסכם עסק גם במקורות מים ובנורמליזציה של היחסים בין המדינות

 

1995הסכם טאבה (אוסלו ב')

הסכם ביניים שני שנחתם בין ישראל לפלשתינאים לקראת הסדר קבע. ההסכם עסק בסדרי ביטחון, הבחירות למועצה הפלשתינית, נושא העברת הסמכויות, נושאים משפטיים, יחסים כלכליים ושיתוף פעולה בין שני הצדדים. ההסכם קבע שלוש קטגוריות של אזורים בגדה-המערבית: אזור A, שכלל את ערי הגדה, למעט חברון, שבו יש למועצה הפלשתינית אחריות מלאה לביטחון הפנים והסדר הציבורי, כמו גם לחיים האזרחיים; אזור B, שכלל את הכפרים והיישובים העירוניים הקטנים יותר, שבו קבלה המועצה את הסמכות המלאה לניהול; ואזור C, שבו נשארה לישראל שליטה מלאה.

 

1997פרוטוקול חברון 

הסכם נלווה להסכם טאבה, לגבי הפריסה מחדש של צה”ל בחברון. הפרוטוקול נחתם ע”י ממשלתו של בנימין נתניהו. ההסכם חילק את חברון לשני אזורים: -1H שבו יש לפלשתינאים מעמד דומה לזה בשטח A ו-2H שהוא מובלעת יהודית ובו יש לצה”ל שליטה מלאה. הוסכם שהשוק הערבי ברח` שוהאדה העובר דרך הרובע היהודי, ייפתח. הפלשתינאים התעקשו שהפרוטוקול יכלול התחייבות ישראלית לגבי המשך הנסיגה לאחר ביצוע הפריסה מחדש (הפעימות). ישראל התעקשה על הסכמה פלשתינית בכתב בדבר עקרון ההדדיות.

 

1998 – מזכר נהר וואי  

מזכר שנחתם ע”י רה”מ בנימין נתניהו, ראש הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת ונשיא ארה”ב ביל קלינטון, בנוכחות המלך חוסיין מירדן, לאחר קיום ישיבות בין משלחות מישראל, הרשות הפלשתינית וארה”ב בנושא ביצוע הפעימה השנייה על בסיס פרוטוקול חברון. במסגרת ההסכם שנחתם נקבע כי ישראל תעביר עוד כ־13% מהשטחים אל שליטת הרשות הפלסטינית והרשות בתמורה תיזום פעולות להפסקת הטרור היוצא משטחה, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי, תפעל להפסקת ההסתה, ותמחק את הסעיף באמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל.

 

1999 –מזכר שארם אשייח'

מזכר שארם א-שיח הושג בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. עפ"י המזכר אמורים היו הצדדים להגיע להסכם מסגרת על מצב הקבע עד פברואר 2000 ולהסכם כולל על מצב הקבע עד ספטמבר 2000 . שיאו של מאמץ זה הייתה פסגת קמפ-דיוויד 2000,  מתווה קלינטון ושיחות טאבה.

 

 

כתיבת תגובה