הרהורים – לאן?

נשים יקרות,

כבר לא מעט זמן אני מדשדשת בתנועת נשים עושות שלום. רוצה/לא רוצה, לא תמיד זמינה, כי התנדבות היא פריבלגיה. אבל לא רוצה לוותר – משום שיש משהו בתנועה שמוביל את  שביב של תקווה במחשבות.

חברתי למפגשי מומחים, השתתפתי בכמה ישיבות, במעגל שיח ,הקשבתי, אמרתי את דברי. ועדיין מדשדשת.

לפני כשבוע או שבועיים, נפגשנו עם מומחה, אם איני טועה בכלכלה אירגונית ( יסלחו לי שאני זוכרת את התואר המדוייק ואת שמו ).

אבל זו היתה הפגישה שממנה ניסיתי לגבש מה אולי צריך, ולהיכן יש לכוון.

אני חושבת ששמו הוא אורי. הוא טען שהשם של שתנועה אינו כל כך טוב, שאנחנו לא ממוקדות מספיק במטרות. והוא לא היה הראשון שאמר זאת,ואף אנחנו ביננו לבין עצמינו כל הזמן דנות בזה.

אבל באותה שיחה, הבאתי את הדוגמה שמהדהדת לי מאז ,על השינוי התודעתי ,בקרב הציבור הישראלי ,שנעשה בארץ במהלך שנות ה -60, 70 תחילת ה – 80. השמירה על פרחי הבר . "צא לנוף – אך אל תקטוף" – אותה סיסמא שנחקקה כל כך חזק ב -DNA של רבים מאיתנו, באופן שגם ילדינו , וגם הנכדים (למי שיש 🙂 ), רואים זאת כל כך כמובן מאליו. אך לא אלה היו פני הדברים לפני 50 שנים. ובתהליך ארוך זמן ,וסבלנות – היגיע השינוי . (למרות ששינויים דמוגרפיים , עליות שונות, וחוסר טיפול בעניין בשנים האחרונות מטה את הכף…).

למה אני מספרת את זה?

כי כדי לייצר שינוי בתנאים שאנו מבקשות קשה מאוד ללא שינוי ההתנהגות הציבורית. אין הכוונה כאן רק לימין, או רק לדתיים,או רק לערבים או רק לשמאל — הכוונה היא לכולם.

ארבעה אלמנטים קשיחים  בתנועה מתקבעים לאט לאט, אף כי לא כולן שלמות איתם :

1. "נשים עושות שלום"

2. "דורשות הסכם מדיני"

3. "לא עוד מלחמות"

3. תנועה המאחדת בשורותיה את כל/רוב דיעות הקשת הפוליטית.

בבואנו לייצר אסטרטגיה – ניתקלים בלא מעט בעיות: יש להיזהר ולהלך בין הטיפות בין הימין לשמאל, כי אנו לא כאן ולא שם.  יש לדרוש הסכם מדיני – אך יש להיזהר בלשוננו. שטח כבוש – אינו בראיית הימין , ארץ ישראל השלמה – אינו בראיית השמאל מדינה דו – לאומית – אינה בראיית חלק מהשמאל וחלק מהימין – והמחלוקות…אין להן סוף.

חשבתי , שאולי אנו צריכות לחבור לאירגונים אחרים . כדי לייצר כוח – צריך נוכחות. עלתה בי המחשבה , שאולי לוותר על הייחודיות, הרי בסופו של דבר המטרה היא : הסדר מדיני, להפסיק את המלחמות.

אך הבנתי, שיש כאן עניין לשמור על ייחודיות.

מכאן ,

עלתה בי המחשבה שיש לפתח אסטרטגיות שונות – יש לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח לשינוי התודעה הציבורית, שהיא נגזרת מארבעת האלמנטים שמובילה התנועה.  אסטרטגיה ארוכת טווח  היא לשנים ארוכות. תהליכי עומק לאורך זמן – יש שכר בצידם – ראו "שמירת החי והצומח". אולי לא נספיק להנות ממנה, אבל אולי נזכה לראות את ניצני השינוי וגם זו לטובה.

הנגזרות החשובות ביותר מתוך 4 האלמנטים הבונים את התנועה הן בעיני:

1.חשיפה/השקעה/ חינוך לדמוקרטיה – ההבנה בדבר הצורך וחשיבות ההשתפות הפעילה בהצבעה בקלפי – ביום הבחירות. חשיבותו של היחיד בתוך ההליך הדמוקרטי , חשיבותו של היחיד בתוך השיח הפוליטי.

2. הטמעת החשיבות של הנחלת השפה הערבית ויישומה .

3. חשיפה לדתות ל 3 הדתות העיקיריות :עיקרי האיסלאם והנצרות מתוך הכבוד לאחר.

4. "פחות אינדויאוליזם " – לא ידעתי להגדיר את הנגזרת הרביעית לא מצאתי לה מילה נכונה. אבל אנסה לתאר למה כוונתי:

בעוד שבימין – יש אמון במנהיג ,העמדה מאוד מגובשת , וכולם ברמת "נעשה ונשמע".  השמאל – או יותר נכון יהיה לומר, רוב השמאלנים מחפשים " תפירה עילית". למה הכוונה?  השמאלנים באשר הם, יכולים "לא להצביע"  "לא לתמוך" , "לדבר כנגד" ועוד ועוד – אם המצע אינו תפור למידתם באופן המושלם ביותר. מכאן, שאף פעם אין הסכמה כללית, ויותר מכך, אין יכולת לייצר אג'נדה כל כך סדורה שכולם /הרוב יוכלו ללכת אחריה.  לשמאלני הממוצע יש דיעה על כל דבר ודבר (נהדר), הוא מבקש להשמיע אותה (גם זה נהדר ), ואם לא מקבלים את דעתו (הוא יצא נגד, ואולי… באופן הקיצוני ירים תנועה חדשה שתהיה דומה לזו שעזב אבל תהייה בה ייחודיות של אותם שני סעיפים שלא התאימו לו – ועכישו הוא יממש אותם בתנועתו החדשה!!! ) – אבל ככה לא  מייצרים אחדות. זו דרך יותר מפלגת מאשר מלכדת. וזה שינוי מהותי בין הימין לשמאל.

מכאן – שאנו צריכות לעסוק ולהרחיב את מעגלי השיח המקבל, ובעיקר ללמוד לקבל גם את מה שלא מתאים לו ב"תת הסעיפים" – להתפשר!!!!!

התפשרות – היא הסכם. היא גם סוג של ההסכם המדיני שאנו מבקשות שיהיה. אך התפשרות זו לא תגיע, אם לא נלמד בתוכינו את הדבר, אם לא נטמיע אותו אצלינו ונעביר אותו הלאה. לא ידעתי איך לנסח זאת, ואני בטוחה שיש טובות ממני שיוכלו להבין ולשקף את ההתנסחות טוב ממני.

לעניות דעתי, יש מקום לתת חשיבה על שינוי באסטרטגיה. שינוי שמטרתו להתחיל מלמטה, ומעלה. לייצר לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות הממשלה על מדינות מערכת החינוך, ובו זמנית לייצר "רעש תקשורתי" בעניין.  להתחיל מעגלי שיח של הכרות , הבנה, קבלת האחר תוך כדי התפשרות  – כן, כן גם השמאלנים צריכים זאת- דחוף!!!!! ליצור דעת קהל רחבה לעניין ההליך הדמוקרטי במדינת ישראל.

כל אלה עוקפים את עשיית השלום ואת ההסכם המדיני, אבל – רק למראית עין. כי אם תתבוננו רחוק – אלה מהלכים שיכולים בסופו של דבר להוביל לעשיית שלום, תוך הסכם מדיני שיהיה מקובל על הימין , השמאל וכל הפלגים בישראל.

בברכה,

אורלי גילת